תראה מה מצאנו!
אין רגע מאושר מזה.
אנחנו מקבלים שיחת טלפון מאדם יקר לליבנו: "בוא מהר, תראה מה מצאנו בבוידעם של הדודה יוכבד!", ואז נגלה לעיננו המראה העגום של פטיפון משנות ה-70, עטוף במעטה סמיך של אבק, ועולה השאלה – האם שווה את המאמץ להחזיר את גוש הזוהמה הזה לחיים ?
התשובה, ברוב הגדול של המקרים, היא: בהחלט כן ! שנות ה-70 היו תקופה נהדרת בכל מה שקשור למוצרי אודיו, בעיקר מגברים ופטיפונים, שברוב המקרים נבנו בצורה איכותית מאד, במיוחד כשמשווים אותם למוצרים מקבילים משנות ה-80, אז נכנס שימוש אינטנסיוי בפלסטיקה זולה, שלא עשה טוב לאיכות המוצרים.
בוא מהר, תראה מה מצאנו בבוידעם של הדודה יוכבד!", ואז נגלה לעיננו המראה העגום של פטיפון משנות ה-70, עטוף במעטה סמיך של אבק...
ישן, מקסים... אבל האם שווה שיפוץ?
רשימת מכולת (צ'ק ליסט) לבדיקה ראשונית -
האם הפטיפון שווה את המאמץ?
1. משקל – משקל הוא פרמטר משמעותי, שכן משקל עוזר לבודד רעשי סביבה (בעיקר רעידות הנוצרות ברמקולים) מהמחט בזמן נגינה. אם הפטיפון קל משקל, כך שאפשר להרימו בקלות באמצעות יד אחת – עדיף לוותר.
- שלמות החלקים הנעים – זרוע, מנגנון הנעה וכו' – למשל אם הזרוע שבורה או עקומה, עדיף לוותר, אם הצלחת תקועה במקום ולא מסתובבת גם עם דחיפה קלה, או אם הציר של הצלחת עקום כך שאינה מסתובבת ישר – עדיף לוותר.
- פטיפון כחלק ממערכת משולבת – בשנות ה-70 נמכרו מערכות משולבות, הכוללות טייפ, פטיפון, מגבר וטיונר בקופסה אחת, בעיקר מותגים כמו Sony, National Panasonic. מערכות אלו נבנו בד"כ ברמה ירודה, ולא עמדו במבחן הזמן. אנחנו ממליצים להתרחק.
- מותג – אנחנו ממליצים להתמקד במותגים ידועים ומוכרים. בין מוצרי שנות ה-70 אנו ממליצים להתמקד בשמות הבאים:
Linn Products (אנגליה) – החברה הוציאה בשנת 72 את ה-LP12, שהיה ונשאר אחד הפטיפונים הטובים בעולם. כמובן שאנו ממליצים עליו בהתלהבות רבה.
Rega (אנגליה) – החברה הוציאה בשנת 75 את ה- Planar המצויין, שגירסאות שלו נמכרות בהצלחה עד היום.
Thorens (שוויץ-גרמניה) – כל דגמי החברה משנות ה-70 מוצלחים ומומלצים מאד. ברובם קיים מתלה צף המבוסס על 3 קפיצים, ובהנחה שהוא מכוון היטב, הוא מבודד את המחט מהפרעות סביבתיות. הטורנסים מאופיינים בצלחת כבדה במיוחד, המונעת באמצעות רצועה (מלבד ה-124, שהוא יצירת מופת הנדסית).
Technics (יפן) – החברה הוציאה בשנת 79 את ה-SL1200MK2, ושינתה את העולם. זהו פטיפון שבנוי כמו טנק, ויעשה עבודה מצויינת גם למשתמש הביתי וגם במועדונים. שאר הדגמים גם הם מומלצים.
CEC (יפן) – מגוון רחב של מוצרים, החל מדגמים בסיסיים מאד, וכלה בדגמים מרשימים שגם נראים טוב וגם נשמעים מצויין.
Marantz (יפן) – ככל הנראה יוצרו ע"י CEC. פטיפונים שבד"כ נראים טוב, ונותנים תוצאה סבירה, לא הרבה יותר מזה.
Micro-Seiki (יפן) – גם היא חברה עם מגוון רחב מאד של מוצרים, החל מדגמים מאד בסיסיים, וכלה ביצירות מופת שנמכרות היום באלפי דולרים.
Lenco (שוויץ) – בשנות ה-70 הוציאה לנקו מגוון רחב של דגמים, ברמות שונות, כולם מומלצים.
Dual (גרמניה) – הדיעות לגבי Dual חלוקות. למשל דגם 1229, שיש אשר רואים בו יצירת פאר. אנחנו מעדיפים להתרחק ממנו, שכן התחזוקה שלו מסובכת להחריד.
B&O (דנמרק) – המוצרים של B&O מעוצבים להפליא, אבל בעייתיים לתחזוקה, אנחנו מעדיפים להתרחק.
Akai (יפן) – מוצרים בסיסיים וזולים, אבל יעשו את העבודה לאספן המתחיל.
Garrard (אנגליה) – לגרארד היו מספר דגמים עם מאפיינים שונים. דגמי ה-300-400 הם יצירת מופת, ומומלצים בחום. מהעבר השני, את דגם SP-25 קשה להגדיר כפטיפון, יותר בתור מחרשה. דגם זה יובא לארץ בתור קיט, במטרה לעקוף את חוקי המס הדרקוניים בארץ. אנו ממליצים בחום להתרחק ממנו.
BIC (ארה"ב) – מוצרים זולים ונחותים שנמכרו ברשתות קמעוניות גדולות בארה"ב. לא הכי גרועים שיש, אבל די קרובים לזה.
Sansui (יפן) – הדגמים של שנות ה-70, היו סבירים למדי, בניגוד מוחלט לדגמי שנות ה-80, שנטו לכיוון פלסטיקה זולה.